בריונים עלינו

בריונות היא תופעה לא כל כך נדירה ונפוצה במיוחד בקרב בני הנוער. הבריונות יכולה להתבטא באופן מילולי ופיזי. אולם, בחברה המודרנית של היום, בריונות יכולה להיות גם דרך המחשב והטלפון באמצעות שימוש רשתות חברתיות. השאלה האמיתית היא האם באמת אפשר להבין מה היא בריונות ללא חוויה אישית? האם אלו שצופים בבריונות ולא מונעים אותה גם הם נחשבים לעושי עוול? כנראה שאת התשובות לשאלות הללו לא כולם יודעים; אף על פי כן, אם אנשים רואים מישהו שחווה בריונות ולא עוזרים לקורבן וממשיכים עם חייהם כרגיל, אז המסקנה שבאמצעות המחדל הם אכן שותפים להתנהגות נוראה זו. עצם העובדה שמישהו נמנע מלתקשר עם הקורבן מעידה על השתתפות פעילה בחרם והתנהגות בריונית. יש כמה סיבות שלצערנו בגללן הילדים אינם עוזרים לקורבן המוחרם ו"מעלימים עין" או שתומכים בחרם: *חוסר ביטחון * הפחד להיות מוחרם * השפעה מהחברה הרבה תוהים מהן ההשלכות אם מישהו יתערב ויגיד "די תעזבו אותו" אך מעטים הם אלו שאכן נוקטים בצעדים כלשהם. לצערנו ילדים עדיין מוחרמים וסובלים מבריונות. שאלת מליון הדולר היא איך מונעים התנהגות כזאת? האם זה בכלל אפשרי? כל זה נדע בהמשך.. מאחר ומרבית המקרים קורים בבית הספר, מדוע משרד החינוך אינו מתערב? למה משרד החינוך חושב רק על הציונים ולא מתחשב ברווחת התלמידים וכיצד אפשר להתגבר על סביבה עוינת? נראה שמשרד החינוך מעוניין רק בבגרויות ולא אכפת להם איך הילדים מרגישים בבית ספר. איך יודעים שילדים עוברים חרם ובריונות? *ירידה בלימודים *תחושת תיסכול, דיכאון ובכי רב *חוסר ביטחון, אי רצון להגיע לבית ספר חשוב לזכור ולציין שאנחנו חלק מעידן חדש וחיים בחברה מודרנית. התפיסה שילדים באים לבית הספר רק בשביל ללמוד ולהוציא תעודת בגרות אינה נכונה. הילדים לומדים 12 שנים אך זמן רב מוקדש ליצירת קשרים ובניית חברויותעם השנים. בית הספר מלא בילדים וסביר להניח שלאחר 12 שנות לימוד נשמור על קשר יותר עם חברים מהבית ספר לעומת המורים. תעודת הבגרות תשב במגירה וחשיבותה נחותה לעומת בניית מערכות יחסים. למרות שאנחנו בעידן מפותח, לצערנו לא בכל המקרים המורים מודעים לבריונות שמתרחשת מתחת לאף שלהם. המורים מצפים שהילדים שעוברים חרם ישתפו אותם, אולם זה קורה לעיתים רחוקות ולכן המורים אינם יודעים מה קורה מבחינה חברתית לתלמידים. הילדים אינם אשמים בחוסר תשומת הלב שהם מקבלים מהמורים. התפקיד של המורה הוא לא רק ללמד אלא גם לתקשר עם התלמידים ולהבין מה קורה איתם מבחינה חברתית ואף בבית והאם קיים קושי כלשהו שהם יכולים לסייע איתו. כדי לשנות את התפיסה שהילדים באים "ללמוד", אני בתור תלמידה מצפה שמשרד החינוך ינקוט בצעד לטובת התלמידים המודרניים והוספת שיעורי חינוך בכדי לדבר יותר על נושא חרם ובריונות ולהביא למודעות ובכך אפשר למנוע סיטואציות מהסוג הזה. במידה והמורים כן מתערבים, הם נוטים למעט בנקיטת צעדים משמעותיים על מנת לא להחמיר את הנסיבות וכתוצאה, החרם עלול להמשך. חשוב לציין שישנם מורים בעלי גישה ותיקה שבית ספר הוא לא סביבה חברתית אלא רק למטרות לימוד וזה מה שהכי חשוב למשל המורים הוותיקים בעיקר אוהבים להוריד את הביטחון לילד מבחינה לימודית והמשפט הקבוע שלהם "אתה לא תקבל בגרות". הייתי מציעה למשרד החינוך לפתוח קורס למורים איך להתמודד עם התלמידים " החדשים והמודניים" ומה הם יכולים לעשות בכדי לספק תמיכה וסביבה חברתית. בסידרה שנקראת "סליחה על השאלה" בפרק של בני הנוער, ילדה בת 15 מגן יבנה בשם עדי משתפת את הצופים בחרם שעברה ומציינת שהיא כן פנתה למורה וסיפרה על החרם שהיא עוברת. בתגובה, המורה כינסה את הכיתה ואמרה מול כל הכיתה "אני מבינה שאתם עושים חרם על עדי". תגובתה הייתה "משהו שמורה בתור מורה שמבינה מה זה עושה לילד לא אמורה להגיד כי אז אומרים עדי מלשינה, עדי אמרה למורה מה קרה". בנוסף היא מספרת על ההתמודדות לאחר השיחה שנעשה בכיתה "במשך שבוע לא נגעתי עם אף אחד, לא דיברתי עם אף אחד כאילו הייתי איזשהי מגפה". מדוע עשו עליה חרם? "אני חושבת שזה קרה כי הייתי שונה, כי דיברתי באופן שנראה מוזר להרבה אנשים". מה עדי בסה"כ רוצה? "הייתי רוצה שאנשים שביקרו אותי ושפטו אותי כל החיים שלי יראו למה אני מסוגלת". נשאלת השאלה "האם היית שותפה פעם לחרם או שיימינג למישהו"? שתי בנות ענו שהן עשו אך הן לא גאות בזה "פרט דבר שאני לא גאה בו". ילדה שעשתה חרם מספרת "נכנסתי לפייסבוק כשהייתי בכיתה ו' שם הייתי די רעה לאנשים.. היום בדיעבד אני יכולה להגיד שכל האנשים שכתבתי עליהם דברים לא יפים בפייסבוק זה מאה אחוז היה מקנאה".

לפיכך החלטתי לראיין מישהי שעשו עליה חרם ולשאול אותה כמה שאלות..

אליסה גולדנברג.